מבוא
בוררות היא מנגנון ליישוב סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט, המעניק לצדדים המעורבים גמישות, פרטיות, יעילות ולעיתים אף חיסכון ניכר בזמן ובעלויות. בישראל, מוסד הבוררות מוסדר על ידי חוק הבוררות, תשכ”ח–1968, אשר מהווה את הבסיס המשפטי למסגרת זו. חוק זה נחשב לאחד הכלים המרכזיים לקידום אלטרנטיבות ליישוב סכסוכים במדינה, והוא זכה לפרשנות ענפה בפסיקה.
במאמר זה נעמוד על עקרונות היסוד של החוק, נבחן את יתרונותיו ואת מגבלותיו, נסקור סוגיות שנדונו בפסיקה, ונעמוד על מגמות עדכניות והצעות לרפורמה.
עקרונות היסוד של חוק הבוררות
חוק הבוררות הישראלי בנוי סביב מספר עקרונות מרכזיים:
א. אוטונומיית הרצון של הצדדים
החוק מבוסס על הסכמה – ללא הסכמת הצדדים, לא תתבצע בוררות. סעיף 1 לחוק קובע כי “הסכם בוררות הוא הסכם שבו הסכימו הצדדים למסור לבוררות סכסוך שנתגלע ביניהם או שעלול להתגלע ביניהם בעתיד.”
המשמעות היא שהבוררות נובעת מרצון חופשי, והיא חוזית באופייה. הצדדים יכולים גם להסכים מראש על כללי הדיון, זהות הבורר, מקום הבוררות, שפת הדיון ועוד.
ב. עצמאות ההליך
החוק מעניק לבורר סמכויות רחבות, לרבות הסמכות להזמין עדים, להכריע במחלוקות דיוניות, ולהעניק סעדים כספיים וצווים אחרים – לרבות צווים זמניים, אם הוסכם כך.
ג. מעורבות מוגבלת של בית המשפט
למרות שבית המשפט ממלא תפקיד מסוים בבוררות (כגון מינוי בורר בהיעדר הסכמה, אישור פסק בוררות או ביטולו), מטרת החוק היא לצמצם את מעורבות המערכת השיפוטית כדי לשמר את יתרונות הבוררות.
הליך הבוררות
הליך הבוררות נפתח על פי הסכם בין הצדדים או על ידי פנייה לבורר מוסכם. הבורר יכול להיות עורך דין, שופט בדימוס, מהנדס, רואה חשבון או כל אדם אחר שהצדדים בחרו בו.
החוק מאפשר גמישות רבה בניהול ההליך: אין חובה לעקוב אחר דיני הראיות או אחר סדרי הדין הרגילים, והצדדים רשאים לקבוע כללים משלהם. במקרים של שתיקה בהסכם, הבורר קובע את הכללים לפי שיקול דעתו.
פסק הבוררות חייב להיות מנומק, אלא אם הצדדים ויתרו על הנמקה. לאחר מתן הפסק, ניתן להגיש בקשה לאשרו כפסק דין בבית המשפט – הליך שגרתי שהופך את הפסק לאכיף בדומה לפסק דין שיפוטי.
ביטול פסק בוררות – עילות מצומצמות בלבד
סעיף 24 לחוק מונה עשר עילות לביטול פסק בוררות. המדובר ברשימה סגורה, והגישה של בתי המשפט היא פרו-בוררותית – כלומר, נטייה ברורה להימנע מהתערבות.
העילות כוללות, בין היתר:
לא היה הסכם בוררות תקף;
הבורר לא נתמנה כדין;
הבורר חרג מסמכותו;
לא ניתנה לאחד הצדדים הזדמנות לטעון את טענותיו;
הפסק נוגד את תקנת הציבור;
הפסק ניתן כתוצאה מעבירה פלילית.
בתי המשפט בישראל חזרו והדגישו כי הם אינם יושבים כערכאת ערעור על פסקי בוררות, ואין די בטעות משפטית או עובדתית כדי לבטל את הפסק.
יתרונות הבוררות לפי חוק הבוררות
הליך הבוררות בהתאם לחוק הבוררות הישראלי מעניק כמה יתרונות מובהקים על פני הליך בבית משפט:
- מהירות – הליך הבוררות לרוב קצר בהרבה מההליך השיפוטי, במיוחד לנוכח העומס בבתי המשפט.
- מומחיות – ניתן לבחור בבורר שהוא מומחה בתחום הסכסוך (למשל בוררות הנדסית).
- פרטיות – הדיונים חסויים, בשונה מדיוני בית משפט הפתוחים לציבור.
- גמישות דיונית – אפשרות לקבוע נהלים בהתאם לצרכים הספציפיים של הצדדים.
תיקונים ועדכונים לחוק
מאז חקיקתו בשנת 1968 תוקן החוק במספר נקודות. התיקון המשמעותי ביותר הוא תיקון 2 לחוק (משנת 2008), אשר אפשר, לראשונה, לקיים ערעור על פסק בוררות בפני בורר אחר – אם הצדדים קבעו זאת במפורש בהסכם. בכך הוגדל שיקול הדעת של הצדדים לבחור בין סופיות מוחלטת של הפסק לבין מודל דו-שלבי של ביקורת פנימית.
כמו כן, חלו שינויים בפרקטיקה של הבוררות בישראל: המוסד הישראלי לבוררות עסקית, מציע כללים מוסדרים לבוררות מוסדית, כולל רשימות בוררים, כללי אתיקה, ניהול בוררויות בינלאומיות ועוד.
סיכום
חוק הבוררות הישראלי הוא אבן יסוד בתחום יישוב הסכסוכים בישראל. הוא משלב בין אוטונומיה חוזית, גמישות דיונית ויעילות מוסדית.
עם גידול היקף השימוש בבוררות – במיוחד במסחר הבינלאומי – ניכרת חשיבות רבה לחיזוק התשתית המוסדית בישראל, ולהפיכתה למרכז בוררות מתקדם ובעל מוניטין גלובלי.